הקניות, הגבולות והשיחות בבית מעצבים את היחס של הילדים לכסף. איך נותנים להם דוגמה אישית, גם כשאנחנו עצמנו לא תמיד יודעים מה נכון לעשות? אנחנו עומדים עם הילד בקופה בסופר. הוא מבקש משהו קטן מהמדף, ואנחנו עונים כמעט באוטומט: ״אין לנו כסף לזה״. אחר כך הוא רואה אותנו קונים משהו לעצמנו ושואל: ״אבל לזה יש כסף?״ אלה רגעים רגילים לגמרי. אין בהם שיחה מתוכננת על חיסכון, תקציב או אחריות. ובכל זאת, הילדים רואים, שומעים ומנסים להבין איך הדברים עובדים אצלנו. אנחנו משקיעים לא מעט מחשבה בכסף ש

זה מתחיל בדרך כלל בקטן. 1,000 שקל בביט לקראת סוף החודש. תשלום לגן של הנכדה. קנייה גדולה בסופר או השתתפות בשכר הדירה. לפעמים ההורים סוגרים מינוס שנוצר, משלמים את ביטוח הרכב או מאפשרים לילד הבוגר להמשיך להתגורר בבית בלי להשתתף בהוצאות. עזרה כלכלית נכונה צריכה לחזק את הילדים בלי לערער את היציבות של ההורים. הכוונה טובה וברורה: לעזור לילדים לעבור תקופה מורכבת עד שיסתדרו. אבל מה שהתחיל כעזרה זמנית עלול להפוך בהדרגה להוראת קבע שקטה. כזו שנוצרה מתוך אהבה, דאגה וקושי לומר לא. בכל חודש

משפחות רבות מתחילות את הדרך לרכישת דירה בשאלה כמה משכנתה הבנק יאשר לנו? זו שאלה חשובה, אבל היא אינה השאלה הראשונה שצריך לשאול. לפני שבודקים כמה אפשר לקבל מהבנק, צריך להבין כמה נכון למשפחה להתחייב להחזיר מדי חודש. אלה שני מספרים שונים, ולעיתים הפער ביניהם גדול. אישור עקרוני מעיד על נכונות ראשונית של הבנק להעמיד מימון, על בסיס הנתונים שנמסרו ובכפוף לאימותם ולתנאי האישור. הוא אינו בודק את כל התוכניות שלכם לשנים הקרובות, את ההוצאות על הילדים, את הרצון להחליף רכב, את הירידה האפשרי